נקודה מהזוהר לפרשת וישב

המעשה של תמר שבהחלט נראה תמוה בקריאה פשוטה, איננו מתמיה כל כך את הזוהר, כי הוא מתחיל מנקודת מבט ברורה- "וכי סלקא דעתך דאיהי אזלא בגין לאזנאה עם חמוה...". האם יעלה על דעתך שתמר הצדקת השתדלה באותו מעשה כדי לחטוא עם חמיה? ומכיוון שברור שאין זה כך, הרי שהזוהר אומר שתמר "אלא איהי צדקת הות, ובחכמתה עבדת דא... (היא צדקת היתה ועשתה זאת בחכמה, היא ידעה ידיעה ןהסתכלה בחכמה... לעשות טוב ואמת... ולכן הקב"ה סייע באותו ענין... כי הבנים הללו היו אמורים להיוולד ממנה ולא ממישהי אחרת).

לפני ואחרי הדברים הללו על עצם הענין, הזהר מביא דרשות רבות על נושא היבום וכל הולדתו של דוד המלך מרות, שהיה דומה מאוד מבחינת ה"השתדלות" של רות להגיע אל בועז. וכך נקשרת שרשרת של ממש- יהודה אמור ללדת את דוד המלך, וחטאי בניו מונעים את האפשרות שהם יהיו אלו שדרכם הוא יוולד, לכן מגלגל הקב"ה על ידי נשים צדיקות שרואות את המטרה החשובה הזו, מעין יבום של בני יהודה ושל מחלון וכליון, שעל ידיו נוצרת שושלת בית דוד. ומכיוון שהנחת היסוד היא ששתי הנשים הן צנועות וצדיקות, ממילא ברור שכוונתן היתה לטובה ולאמת. נקודה מעניינת שיש לחשוב עליה היא מה היה קורה אם כוונת שתי הנשים לא היתה ל"טובה ואמת". כלומר- הקב"ה "רוצה" שמשיח בן דוד יוולד דרך "סוג של יבום" זה, אולם הזוהר עדיין מציין שמכיוון שכוונתן היתה לטובה, הקב"ה סייע. מה היה קורה אילו זה לא היה כך מבחינתן? יש כאן מיזוג בין התרחיש האלוקי העליון, המוכרח, לבין הרצון של והפעולה של בני האדם. שניהם ככל הנראה נחוצים.